נסעתי לבד, לא חיכיתי לאף אחד. אתן רוצות חופשה, סעו לחופשה. אתן רוצות פרחים, תקנו פרחים. אין שום סיבה לחכות שמישהו יעשה עבורכן את מה שאתן רוצות לעצמכן.

"אמא, איך נעים לך? אמא קחי נשימה עמוקה מהאף, תחזיקי, תוציאי, תעצמי עיניים ועיסתה לי בין הגבות".

"הייתי בשוק לא הפסקתי לבכות". וכך אם ובתה לומדות לגעת ולהתקרב אחת לשנייה. 

אנחנו בני האדם, זכינו ביתרון נוסף, יש לנו פה, קול ויכולת לבקש עזרה.
להיות חלשים לזמן מסוים על מנת לדשן את הלב, לחזק את המערכת החיסונית, הגוף והנפש.
זה מחזק את האנשים שאוהבים אתכם ומרפא אתכם.
רובנו מטפלים ב"תולעים" של כולם ונמנעים מלטפל ב"תולעים" של עצמנו.
ובשקט בשקט אנחנו נחלשים, קורסים, מתמוטטים.
אפשר ורצוי אחרת.

בתקופה המטורללת הזאת בה אנשים נרתעים ממגע פיזי, אני נוגעת גם אחרת. ביום העשרים בתוכנית האינטרנטית שיצרתי, צרפתי תמונת נוף מרהיבה והצעתי לצייר אותה בעצמכם. איזה אושר ושפע של חופש יש ביצירה . הסגר הוא חיצוני, לחלום וליצור הכרחי.

שמתי לב שנשים עובדות בלהתנצל. הן מתנצלות גם על הכלבה של השכנה שנבחה כל הלילה ובגללה היא עייפה, נשים מתנצלות באופן שוטף, בעיקר על דברים שבכלל אינם קשורים אליהן. לוקחות אחריות על העולם כולו ופחות על עצמן, אח"כ מתפלאות שהן סובלות מנשירת שיער וכאבי גב. "הקול בראש" מתבטא בגוף הפיזי. גוף ונפש אחד הם.