כתיבת פוסט, מאיפה מתחילים?
היום אני רוצה לדבר אתכם על הקולגות העצמאיים שאני מכירה.
הם מבינים כמה זה חשוב לכתוב פוסט, ולהיות נוכחים ברשתות החברתיות, אבל הם לא יודעים מאיפה להתחיל.
העצה שלי היא: פשוט תתחילו. תתחילו מכתיבת המילה הראשונה שעולה לכם לראש.
תספרו מה ריגש אתכם היום בעבודה. תשתפו איזה עצה טובה נתתם ללקוחה.
תספרו על לקוח מעניין שפגשתם או אתגר מסובך שפתרתם.
עכשיו אני
נסעתי לבד, לא חיכיתי לאף אחד. אתן רוצות חופשה, סעו לחופשה. אתן רוצות פרחים, תקנו פרחים. אין שום סיבה לחכות שמישהו יעשה עבורכן את מה שאתן רוצות לעצמכן.
אם ובת נוגעות באהבה
"אמא, איך נעים לך? אמא קחי נשימה עמוקה מהאף, תחזיקי, תוציאי, תעצמי עיניים ועיסתה לי בין הגבות".
"הייתי בשוק לא הפסקתי לבכות". וכך אם ובתה לומדות לגעת ולהתקרב אחת לשנייה.
כמה כוח לוקחת מאתנו השנאה
האדם הלא מוכר הרגיש בנוח לשתף אותי,
שהמכר המשותף שלנו הוא שמאלני מסריח, ולפי השיח ביני לבין יאיר, בחר לקבוע עובדה
שגם אני שמאלנית מסריחה. חוויתי אלימות מילולית, מאדם שאני לא מכירה בכלל.
הסתכלתי עליו המומה, והוא בשלו ממשיך כבדיחה:
"אני ימני מסריח, אל תעלבי."
האמת לא נעלבתי, רק הבטתי בו ואמרתי לו:
"אני בת אדם ואתה בן אדם, אבל כנראה שלעולם לא אחליף אתך עוד מילים,
מכיוון שאין לי עניין".
השאיפה להיות יוצא דופן צריכה ליהפך לדרך חיים – לברירת המחדל" /רובין שארמה השראה יומית
בניין תוהא והשאיפה להיות יוצאת דופן – מה הקשר?
עד לפני שנתיים , כשנסעתי באיילון מהצפון לדרום
לא ממש הבחנתי בבניין המוזר הזה,
בניין יוצא דופן, עקום, מוזר, אחר, בולט
אבל עוד בניין מני רבים, עד ש…..אותו בניין יום אחד מקבל
משמעות אחרת.
לא ידעתי שהלימודים שבחרתי יגרמו גם לי
לבלוט, להיות אחרת, קצת מוזרה
כמו הבניין
כמו המורה.
"המלאכים הטובים יותר של טבענו"-אברהם לינקולן
למדנו שעלינו להיות מחוברים לערוצי התקשורת כל שעה, אחרת איך נדע מה קורה בכל שעה. בחדשות מדברים על מה שהיה
לא על מה שיהיה.
אנחנו התמכרנו למה שהיה, לעבר, למה שאין לנו דרך לשנות
מה דעתכם להסתכל קדימה ולראות איך אפשר לראות את הטוב?
"ההבנה שכולנו עושים שגיאות, ושהן חיוניות לצמיחה ולהתקדמות שלנו, משחררת."
גם אני בחרתי להשיל גיבנות
התחלתי בראשונה,
ואח"כ עוד אחת ועוד אחת,
ועוד אחת,
עד שהרגשתי שנעשה לי יותר קל.
יש עוד גיבנות לשחרר,
היום אני יודעת מה יכנס במקום,
בזמנים קשים, יש לנו נטייה להזניח את עצמנו. מה עכשיו?
בזמנים קשים הדבר האחרון שאנחנו רוצים זה לעשות משהו חיובי שיגרום לנו להרגיש טוב.
והשקט הזה כואב, כואב בלב,כואב בשרירים, כואב, קול הדממה
כי גם מי שלא יוצא להפגין ברחוב מסיבותיו הוא
יכול להשפיע באופן חיובי,
כולנו יכולים,כולנו רקמה אנושית אחת חיה אמרה חווה אלברשטיין
ומאחלת לכולנו עוד נדע ימים טובים מאלה,
יחד כל הדרך
משהו מיוחד הקורונה הזאת, שופעת הפתעות
לילה אחד הגיעה מגיפה, כך אומרים ושמה קורונה….
ובינתיים למדנו לא לחכות למשיח ולא נסיך על הסוס הלבן
ורק אנחנו בעצמנו
נקח אחריות
ונלמד לחיות איתה, לצידה
תוך גמישות מחשבתית ויציאה מהקופסה