הגדר הטובה

בטח נשאלת השאלה

בטח נשאלת השאלה, איך ביום כזה אפשר לבחור להרגיש טוב?

לבחור להרגיש טוב , זה לאו דווקא Happy Happy

אלא היכולת להתחבר לרגש ולהסכים להרגיש את הכאב, את הגעגוע,

היכולת לכעוס, היכולת לדמוע, היכולת להביע גם בכתב.

כשאני בוחרת לשתף אני מוציאה, משחררת ממני, מפנה מקום,

לטוב, לאהבה, לחמלה, לאנרגיה אחרת.

האנשים שבוחרים להרגיש טוב,

הם לא אנשים שמנותקים מהקרקע, להיפך,

מחוברים לקרקע ומבינים שלבחור להרגיש טוב,

זאת הדרך היחידה עבורי לחיות בטוב, במשמעות בגלגול הזה.

יום הזיכרון הוא יום קשה, אמוציונלי מאוד.

"אמא ממש קשה לי לראות את סבתא בוכה, מרוסקת

ואסור לי לחבק אותה, זה כואב" (סתיו שלי שלחה לי הודעה אתמול בלילה)

אב ילדי הוא יתום צה"ל מגיל שנה, בן יחיד, אביו נהרג במלחמת ששת הימים.

ילדי הצטרפו למשפחת השכול.

חווים את הכאב של אביהם וסבתם.

סתיו שלי כותבת מכתב לסבא שלה מבלי להכיר אותו, ותמיד מרגש.

לפעמים מספיק לקרוא, לשמוע, לחקור בשביל להכיר.

והשנה קשה עוד יותר,

היום 27/4/20, לפני 20 שנה יצאו מלבנון,

הייתי בת 30, אמא צעירה

ובליבי התפללתי שהמלחמות יגמרו,

לא רוצה לשלוח את הילדים שלי למלחמה,

זה כואב, קשה, מפחיד.

לא רוצה!

גרתי במטולה בהר צפייה, מרחק כלום מהגדר הטובה.

לפתע בבוקר ללא שום הודעה, קולות מלחמה,

חיילים יוצאים במנוסה עם טנקים מלבנון,

תחת הפגזות.

כמה רעש היה ביום הזה.

ואז הבנו שאנחנו נסוגים מלבנון.

אסור היה לצאת, היה מפחיד. היה כאוס.

הצד"לניקים עמדו על הגדרות ופחדו לגורלם.

מצד אחד חיילנו חוזרים הבייתה

מצד אחר שאגות ופחד על הגדר ,

כולם רוצים לחיות.

אבל קודם ליציאה מלבנון, הרבה קודם

הגדר הטובה הייתה מקום מפגש לתושבי מטולה

היינו מכינים חבילות, מטעמים, מחכים לחיילים שחוזרים,

ומפנקים את אלו שנכנסים.

הדודה מרי ז"ל הייתה מאמא עבורם.

תמיד חיוך ואהבה ליווה את החיילים.

וכל חייל שנפל, ידענו, שמענו, כאבנו.

ומאז הנסיגה המקום חורבן (לא הייתי שם עד לפני שנתיים, אולי משהו השתנה)

ודווקא אני חושבת שהמקום הזה שופע הזכרונות

ראוי להיות אתר היסטוריה.

נקודת ציון נוספת לטרום הנסיגה

מנחת גיבור,

בין קריית שמונה למעיין ברוך,

מנחת .

תמיד כשחלפתי על פניו, התפללתי שלא אראה מסוקים ואמבולנסים,

עוד הרבה לפני שמישהו שמע בחדשות

ראיתי אסונות.

ומאז הנסיגה המנחת משמש לרחפנים

כשבסמוך אנדרטת ליל הגלשונים

וגם לאחר 20 שנה, כשאני חולפת שם, מיד באוטומט

מפנה את הראש, מסתכלת, מתפללת.

החיים בגליל העליון לפני ואחרי הנסיגה בהחלט קיבלו תפנית

בוודאי בחוויה האישית שלי.

השקט המפחיד.

את רעש חפירות המנהרות שמענו בבית, דיווחנו,

ידענו שמשהו מתרחש

מתחת לבית.

באחת הפעמים שעצרתי טרמפ לחיילים ( היה נהוג אז)

הורדתי אותם בגדר הטובה,

ידעתי שהם יוצאים למשימה בפנים בלבנון.

אחד מהם נצרב לי בזיכרון, שוחחנו, היו לו עיניים יפות, חיוך

ברכתי אותם לדרכם, נפרדנו בלב מייחל לטוב

ולצערי את אותו חייל ראיתי לאחר מכן בשקופית

הייתי עצובה כל כך

כאילו אני לקחתי אותו למקום הכי קרוב למותו.

לא זוכרת את שמו אבל זוכרת את הפנים , העיניים, החיוך.

יהי זכרו ברוך.

היום אני מברכת על הנסיגה מלבנון

הרבה יותר שקט

פחות הרוגים בפנים,

עדיין יש התרחשות וחששות, אבל לפחות החיילים בחוץ.

מזה חמש שנים אני גרה בחיפה,

ובכל פעם שעולה צפונה למטולה,

פוגשת רכבים צבאיים, חיילים במדים, לוחמים

זר לא יבין זאת,

זאת המציאות בגליל העליון.

להתבונן אל תוך לבנון, כמה יפה היא

וכמה השקט מתעתע.

וכאמא לשלושה חיילים משוחררים ביחידות מובחרות

אני מברכת את אלוהים שמר לי על כל אחד ואחת מהם.

עוד בן אחד בדרכו להתגייס, אלוהים ישמור לי גם עליו.

כשעוז היה במלחמת צוק איתן , בשריון

הייתי זומביט מהלכת.

תחילה הייתי מרותקת לטלוויזיה, מחפשת אותו

רוצה לראות אותו, את העיניים, לחבק אותו.

אבל הרגשתי שאין לי אוויר, חייבת לנשום,

אני משתגעת.

התחלתי להעביר בהתנדבות סדנאות צחוק,

העיקר לצחוק

כי המוח לא יודע להבדיל האם זייפתי או לא,

העיקר מקבל פקודה

אני בוחרת להרגיש טוב.

יש דרכים רבות לבחור להרגיש טוב,

בתוך הכאב לכאוב, להרגיש

לצייר, לצחוק, לעשות ספורט, שפע דרכים רק תסכימו להרגיש טוב.

זה לא אומר שאתם מנותקים מהעולם,

זה לא אומר שאתם מטורללים,

זה לא אומר שאתם מזלזלים, או לא שפויים,

זה רק אומר

שאתם בחרתם בעצמכם,

בחרתם להרגיש טוב

בכדי שתוכלו להיות משמעותיים, חזקים עבור כל מי שתרצו.

באהבה גדולה

חלי לוי

תמיד מוזמנים להגיב, לשאול שאלות

שיתוף

פייסבוק
הדפסה
שלחו במייל
דילוג לתוכן