"אל נורא עלילה"

"אֵל נוֹרָא עֲלִילָה, הַמְצֵא לָנוּ מְחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה:

מְתֵי מִסְפָּר קְרוּאִים, לְךָ עַיִן נוֹשְׂאִים, וּמְסַלְדִים בְּחִילָה, בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה:

שׁוֹפְכִים לְךָ נַפְשָׁם, מְחֵה פִּשְׁעָם וְכַחְשָׁם, וְהַמְצִיאֵם מְחִילָה, בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה:

הֱיֵה לָהֶם לְסִתְרָה, וְחַלְצֵם מִמְּאֵרָה, וְחָתְמֵם לְהוֹד וּלְגִילָה, בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה:

חוֹן אוֹתָם וְרַחֵם, וְכָל לוֹחֵץ וְלוֹחֵם, עֲשֵׂה בָּהֶם פְלִילָה, בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה:

זְכֹר צִדְקַת אֲבִיהֶם, וְחַדֵּשׁ אֶת יְמֵיהֶם, כְּקֶדֶם וּתְחִלָּה, בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה:

קְרָא נָא שְׁנַת רָצוֹן, וְהָשֵׁב שְׁאֵרִית הַצֹּאן, לְאָהֳלִיבָה וְאָהֳלָה, בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה:

מְחֵה כָּעָב פְּשָׁעִים, וַעֲשֵׂה נָא חֶסֶד עִם, מְקֹרָאִים סְגֻלָּה, בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה:

תִּזְכּוּ לְשָׁנִים רַבּוֹת, הַבָּנִים וְהָאָבוֹת, בְּדִיצָה וּבְצָהֳלָה, בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה:

מִיכָאֵל שַׂר יִשְׂרָאֵל, אֵלִיָּהוּ וְגַבְרִיאֵל, בַּשְּׂרוּ נָא הַגְּאֻלָּה, בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה:"

"אל נורא עליה" – געגוע למזמורים ותפילות טריפוליטאי

https://www.bing.com/videos/riverview/relatedvideo?q=%d7%90%d7%9c+%d7%a0%d7%95%d7%a8%d7%90+%d7%a2%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%94&mid=B6FCFADA435FD3F7FA62B6FCFADA435FD3F7FA62&FORM=VIRE

אל נורא עלילה – געגוע למה?

שכונת עמידר בתי – ים, רחוב ניצנה, כולם לבושים בחולצות לבנות, מכנס ארוך והנשים בחצאיות וכפכפי גומי. (בכיפור לא נועלים נעלי עור, זה המנהג.) הגברים מתפללים תפילה הנשמעת כמו שיר בקול רם, שאלוהים ישמע.

"אֵל נוֹרָא עֲלִילָה, הַמְצֵא לָנוּ מְחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה". אנחנו הנשים חוזרות אחריהם בקול נשי מלא תפילה וכוונה שאלוהים ישמור לנו אותם, את כולנו וימחל על חטאנו.

אנחנו מצטופפות ליד החלון הקטן המשקיף אל עבר הגברים ואני מחפשת את אבא, סבא והדודים. המילים מתנגנות בבית הכנסת הקטן של הטריפוליטאים.  בסוף הצום כולם חוזרים לבית הכנסת מותשים ומחכים לתקיעת השופר ולחזור הביתה לשתות תה קקוואיה (תה מתוק עם בוטנים קלויים ונענע, עוגייה קטנה ולארוחה הטעימה). 

הנשים שוב מצטופפות בחלון הקטן, דודה מזל תמיד התעלפה ואז מי קצת מים וריח הריחן העירו אותה. הייתי ילדה, סבתא שלי ג'וליה ז"ל וסבא משה ז"ל גרו שם, בשכונת עמידר, רחוב ניצנה . בית לא קטן ולא גדול, מלא משפחה, הכנות ליום כיפור.  כפרות מעל הראש, תפילות, ריחות של תבשילים שסבתא ואנחנו הבנות עזרנו להכין.  כמו בתכנית שכונת חיים, ממש ככה. "לא שכונת פאר ולא שכונה של עוני ויש בה ילדים כמוך וכמוני".

"אל נורא עלילה" – געגוע לנוקידס

ישבנו סביב שולחן והכנו כמויות של נוקידס (כמו ניוקי אבל מקמח וביצים) מבושל עם בשר (טבחה) אדומה וריחות מטריפי חושים על הפלטות. לכו תצומו ככה. מי צריך לבקש פה סליחה? אנחנו כולנו ישנים בבית שלהם. סבתא הייתה אומרת: "כשיש אהבה בלב, הקירות מתרחבים", הם באמת התרחבו. יבוא יום ואצור סטיקר ללבות שלנו האומר: "כשיש אהבה בלב – הקירות מתרחבים" ואם לא סטיקר אז מחברת או כותרת לספר.

30 איש באותו בית, שמיכות על הרצפה, 2 שירותים, אמבטיה עם קרפיונים (הקרפיונים אולי מחג הפסח אבל הם חלק מהזיכרון אז גם הם נכנסו לפה) וטוש אחד – חוויה. צמנו כולם ביחד, הייתה אווירה של קדושה באוויר, שבט אחים ואחיות, נכדים ונכדות. סיפורים, שירים, מורשת שעוברת בין דורות.

שמתי לב שככל שאני מתבגרת אני מתגעגעת יותר ויותר למסורת, לריחות, למנהגים, למאכלים, לשמוע את הקולות והניגונים של האנשים האהובים שכבר אינם אתנו בחיים. ובמיוחד אני מתגעגעת לסבתא ג'וליה. הייתה לנו אהבה מיוחדת. אישה צנועה שאף פעם לא קיטרה. תמיד הכילה את כולנו והאכילה בלי עין הרע באוכל הכי טעים בעולם. אני כותבת ובלוטות הרוק עובדות ואיתן הדמעות, דמעות של געגוע – אהבה. 

 בכל יום כיפור אני יושבת עם עצמי וכותבת במחברת את הזיכרונות, הרגעים הבלתי נשכחים שאני משתדלת להעביר לילדים שלי. לאחרונה יצרתי קלפים דיגיטליים העוזרים להבין את הקשר בין האיברים, משמעותם והגעגוע לחיבור לגוף ולנפש. אנו נמצאים בזמן בו דרוש ריפוי. געגוע אהבה, געגוע לטעם, לריח, להקשבה, לשקט. הנה הקישור לקלפים, ספרי לי מה חשבת עליהם והאם עזרו לך.

"אל נורא עלילה" – געגוע לילדות תמימה

אחד הרגעים הנפלאים בכיפור היה כאשר שיקו, פזית ואני (בן דודה ובת דודה) היינו שוכבים במרפסת הקטנה של סבא, על שמיכת פוך, שוכבים על הגב, מסתכלים על הכוכבים והשמים ומחכים.  "תישארו ערים ותראו את הרגע בו השמים נפתחים והמחילה מתקבלת", סבתא הייתה אומרת. ואנחנו שמרנו אחד על השנייה שלא נירדם וחיכינו לראות את השמים נפתחים, והטובים והרעים, וגן עדן וכל הסיפור מסביב. כמובן שנרדמנו. וכשהיו שואלים אותנו, "ראיתם?"  ענינו – "בטח". התחלנו את השנה בשקר תמים או אמונה של ילדים שמאמינים גם לסיפורים וגם לדמיון.

היום כשהילדים שלי יוצאים לקמפינג לצפות בכוכבים, אני מציעה להם להישאר ערים ולראות איך השמים נפתחים וגם למסור ד"ש לסבתא. היא הכוכב הכי נוצץ בשמים. 

מהו הרגע האחד שלך שסיפרו לך שאסור להפסיד?

"אל נורא עלילה" – געגוע – אהבה

געגוע = אהבה, זאת לא המצאה שלי. שמעתי את צמד המילים הזה במדיטציה של ניסים אמון ומיד הרגשתי דמעות בעיניים.  לפני שאני אספר על געגוע = אהבה שלי, תכתבי לך במחברת למי או למה את מתגעגעת והאם את מרגישה את אהבה.  כי הרי אי אפשר להתגעגע למשהו שלא אוהבים, נכון?

עד שלא כתבתי געגוע = אהבה , לא הבנתי איזה חיבור חזק של רגשות קיים כאן. אני מתגעגעת לתמימות של פעם, לילדות השמחה והמסקרנת. למרות שלא היה הרבה היה הכל. לא היה חסר כלום. אני מריחה את ריח הילדות, את ריח לחם הבית עם הקימל של סבתא, את התבשילים, את הריחן בבית הכנסת ואת פרח היסמין הלבן שגדל אצל פרידה השכנה. כל פעם שהייתי עולה לבית של לסבתא, הייתי קוטפת לה פרח לבן, מקרבת לה לאף ונושמות ביחד. אחר כך היא הייתה שמה אותו בצמה הקלועה מתחת למטפחת.  ומאז כל פעם שאני פוגשת את פרח היסמין הלבן, אני קוטפת, עוצמת עיניים ומדמיינת שסבתא איתי, מריחה אותו עמוקות, שמה בשיער ושולחת אהבה מלאה געגוע. 

מה עוזר לך לשלוח אהבה מלאה בגעגוע?  מה את קוטפת, מבשלת, אומרת, רואה ואומרת וואו…כמה שאני מתגעגעת? תכתבי במחברת, זה לגמרי משחרר ואם יש דמעות, תני להן מקום. 

"אל נורא עלילה" – געגוע, אהבה, סליחה

זמן חשבון נפש – פעם לא הבנתי למה צריך לבקש סליחה דווקא ביום כיפור. 
אותי למדו שאם פגעתי במישהו, אז הסליחה חייבת להגיע מיד ולא לחכות שנה. ת'אמת, גם היום אני חושבת ככה. 

כילדה היה לי קשה להבין איך זה שאם מתפללים, צמים ומתענים – ויום למחרת החטאים נעלמים. גם כאישה בוגרת אני לא מאמינה לאגדה הזאת, אני מאמינה בלהיות טובה, לעשות טוב ולקבל טוב. נכון יש המון רע בעולם, חווינו ב 7/10 את הרוע במלוא כיעורו ואין מחילה גם אם יצומו לעולמים. יש אירועים שאי אפשר לסלוח על התנהגות כל כך רעה של אנשים אבל כן אפשר ללמוד מה קרה שם ומזה לצמוח.

כשלמדתי התפתחות אישית לפני כמה שנים, הבנתי לראשונה את משמעותה של הסליחה וחשבון נפש. המשימה הכי קשה שקיבלתי הייתה: לכתוב מכתב אהבה וסליחה לאדם שהכי פגע בי. באותו רגע רציתי לעזוב את הלימודים וכעסתי. אני לא רוצה לכתוב מכתב אהבה ולסלוח לאדם שפגע בי כל כך. ראיתי את כולם יושבים וכותבים ואני רק כעסתי "והשתבללתי". לקח לי כשבוע וחצי להחליט שאני מוכנה להתמודד עם התרגיל הקשוח הזה. זה לא מכתב ששולחים לאותו אדם אבל כותבים לו מילים מלאות כוונה טובה.

אם בא לך ואני מציעה לך כלמודת ניסיון לקחת כמה דפים, עט, טישו, תדליקי נר עם מרווה או לבנדר לטיהור האווירה, שבי במקום שקט בלי שיפריעו לך, ותכתבי מכתב אהבה – סליחה שלאדם שהשאיר לך חור בלב. קשוח אבל משתלם. 

בהתחלה כתבתי ומחקתי וקרעתי וברחתי ובסוף התיישבתי וכתבתי. כתבתי מכתב אישי מאוד לאבי ילדי, הגרוש שלי. חיפשתי את הטוב והשפע שהגיע אלינו בזכות אהבתנו. יצרנו ארבעה ילדים נפלאים שיצרו שבט שלם בעזרת השם ובעזרתם שלהם ולאט לאט הרגשתי שיותר ויותר אוויר נכנס אלי. מצאתי רגעים יפים ושמחים ושלחתי לו אהבה על אותם הרגעים. וכעבור שעה וחצי של מילים ודמעות הבנתי שזהו רגע של חשבון נפש אמיתי ושעכשיו הרבה יותר קל לי בגוף והתפנה לי מקום בנשמה כי שחררתי כעס, עלבון, פגיעות, אשמה, קורבנות, אגו ובמקום זה לקחתי אחריות.

אחריות על החיים שלי ועל האהבה שלי ועל הגוף והנשמה שלי שרוצה להיות שמחה בחלקה ולא כועסת ונבגדת לעולמי עד. 
אם עוד לא השתכנעת לכתוב מכתב אהבה, סליחה – תהי אמיצה ותודי לי. 

"אל נורא עלילה" – געגוע – זמן ריפוי

כפי שאת מבינה הכתיבה הרגשית הפכה לכלי ריפוי עבורי בנוסף לטיפולים ולקערות הטיבטיות. היום אני מעבירה מפגשי כתיבה – נשים בוחרות לבחור להרגיש טוב וגם סדנאות לעצמאיות ועצמאים בתחום הכתיבה השיווקית. (את מוזמנת לבקש פרטים במייל או בנייד ותקבלי באהבה)?

המפגש הראשון יהיה ב 17/10 אצלי בבית, בחיפה. שעתיים של חוויה מעצימה בהשקעה של 140 ש"ח בביט /פייבוקס.09:00-11:00
ספרי לי שאת בעניין.

עוד החלטתי שפעם בחודש אעביר סדנה וכל פעם אגע בנושא אחר, נושא שנוגע ב"פופיק". 

אני בהתלבטות האם גם גברים בעניין, אשמח לשמוע כי ממש לא בא לי לפגוע ולחכות שנה ליום כיפור הבא על מנת לבקש סליחה שלא שאלתי.  אז הנה אני שואלת כאן: גברים, האם תרצו להצטרף סדנת כתיבה אינטואיטיבית?

ושאלה נוספת ,האם תרצי סדנה בזום כי להגיע לחיפה עבורך זה בלתי אפשרי?
אולי התבלבלתי בחגים (בפסח יש קושיות ולא בכיפור) אבל אם לא שואלים לא יודעים ואם לא יודעים אז יתכן ופוגעים ואם פוגעים זה לא נעים
אני מאמינה בשאלות – תשובות  -והקשבה וכמקשיבים באמת כנראה שנעשה את הפעולות הנכונות ופחות נבקש סליחה. 

הסליחה הכי גדולה היא מעצמנו!
כמה שיפוטיים וקשים אנחנו לעצמנו. כמה ביקורת ואכזבה ואי שביעות רצון כי ככה למדו אותנו במסגרות.
כל צעד = ציון ויש שתי אופציות שהן: עברת או נכשלת. את טובה מאוד או לא מספיק טובה, לכי תגדלי ותתפתחי עם כאלה "מתנות".

אז בואי שבי עם עצמך פעם אחרונה להיום, יש הרבה זמן שקט בכיפור ותכתבי את מכתב
מכתב סליחה – אהבה לעצמך ממך ואז תעברי לגעגוע = אהבה ותגלי כמה התגעגעת להיות את, להיות עצמך וכמה את טובה ונהדרת
בדיוק בדיוק כמו שאת. 

"אל נורא עלילה" – געגוע = אהבה גדולה

בתמונה: סבתא רחל על שמה אני נקראת, סבא דוד ז"ל(הצד הבולגרי שלי) פחות כיפור יותר לדינוסבא משה וסבתא ג'וליה ז"ל ואמא שלי שתחיה וחברה שאני לא מכירה. געגוע = אהבה לתקופה תמימה, של צניעות, ענווה, כיבוד הורים, שחור – לבן הכי צבעוני שיש והודיה על כל הטוב שיש. 

אם עוד לא ישבת לכתוב כי אין לך מחברת או כתבת ונגמרה לך המחברת, הכנתי ליום הולדתי  לפני שנתיים, מתנה כהודיה לריפוי שבכתיבה מחברת חדשה הניתנת לרכישה. 

אני מאחלת לך גמר חתימה טובה ושנה שפויה של שקט וריפויולכולנו חתימה שתשים סוף לסיוט הבלתי נתפס הזה.

"אל נורא עלילה" – געגוע לשקט

סדנאות הכתיבה עם הצלילים המרפאים, תרגילי נשימה, קלפי העשרה והזמן המיוחד הזה ביחד, יוצרים ריפוי. בתקופה הזאת יש געגוע לשקט. אם את מכירה מקום שמעוניין בהרצאות להעצמה והתפתחות, כתיבה רגשית
​גם  בחוגי סלון, משפחות או חברות המעוניינות בסדנאות כתיבה אינטואיטיבית,
לוחות חלומות אשמח לחיבורים – תודה.

אני מתפללת על 47 החטופים וחטופה אחת שיוחזרו כבר הביתה. ​
הלוואי ובבלוג כבר לא אשים את התמונה הזאת ואכתוב כמה טוב שבאתם הביתה