"ולפעמים, הכל מתחיל בעצה טובה אחת.
כל השנה אנחנו מבקשים עצות – עצות – עצות. גם העץ כל השנה ניזון מהאדמה, מקבל שמש מפה ואוויר ומים משם…ובשבט קורה דבר מופלא: הַשָּׂרָף עולה באילנות. נוזל של עַצְמִיּוּת עולה בתוך העץ. נוזל פנימי עצ-מוני, מתחיל לזרום בעורקיו ועכשיו העץ מזין את עצמו – מתוך עצמו! וראו זה פלא – איך נקראת רשת העורקים המעבירים מים ומינרלים מהשורשים אל שאר חלקי הצמח? עצה!
ואנחנו כל השנה נוטלים עצות מכולם, עד שלפעמים מרוב עצות לא רואים את העצים ולא רואים את היער. אבל בחודש שבט מתגלים בך כוחות עצמיים. פתאום אין צורך בעצות, גם בתוכך עולה השרף, אותו כוח פנימי, ואת מסוגלת כעת להחיות אותך ולעוץ לעצמך, מתוך עצמיותך, עצה. תנסי!
למה את פוחדת להתארס?
"כי איך אדע להיות אישה זוגית, אחרי כל כך הרבה שנים לבד?"
למה את פוחדת להיות אמא?
"כי איך אדע להיות אמא?"
"למה את פוחדת להחליף מקום עבודה?"
"כי איך אדע מה לעשות בתפקיד החדש?"
כל מה שעולה בך כעת – התפללי עליו ממש. בקשי "ה', תן לי עצה טובה". מה שנופל במחשבתך עכשיו הוא נכון ומדויק, כי בזמן הזה העצה צומחת בשקט בתוכך, ויש בך כוח לעשות בחירות חדשות".
הרבנית ימימה מזרחי – איך היא צומחת
עצה אחת טובה, של מי?
הרבה פעמים אני פוגשת פוסטים המתחילים בהתנצלות:
"סליחה שלא כתבתי", "סליחה שנעלמתי" , כאילו הפוסט שלנו הוא הדבר הכי חשוב עלי אדמה.
ואולי זאת התנצלות על חוסר התמדה או על ניסיון כושל להיות נוכחת או קריאת לתשומת לב: "שמתם לב שלא הייתי כאן?" ואולי יש חשש מהצלחה ושעוד ועוד לקוחות ירצו להינות מ"עץ" שאת?
גם אני לא כתבתי בלוג הרבה זמן, ואני לא כאן להתנצל. החיים של כולנו עמוסים והתרגלנו לחיות עם חוסרים מכל מיני סוגים: חוסר בלוחמים, חוסר בערכים, חוסר בביטחון, חוסר סבלנות, חוסר באנשים, בבני אדם, בבעלי חיים – "התרגלנו" להרבה חוסרים מאז ה -7/10, בעיקר הרגשתי חוסר בשָּׂרָף.
היה לי המון על מה לכתוב, מילים ורעיונות מעולם לא היו חסרים לי, דווקא פה אני שופעת כרימון, אבל הכל הרגיש ריק, חסר, חלול.
ואז, 26/1/26 רן גואלי ז"ל הוחזר לקבורה ראויה, ואנחנו כולנו לקחנו נשימה עמוקה.
זהו, אין עוד חטופים בעזה!
ומהר מאוד גם לא היו צמידים, וחוטים צהובים, ותמונות של חטופים עם שמותיהם, ומדבקות ומגנטים הורדו מהרכבים מתוך מקום של ציפייה לרגע הזה שנתן לנו קצת אוויר לנשימה.
ואני, אני רציתי לכתוב לך אבל פתאום חשתי חוסר ביטחון.
פתאום המדינה כבר לא צהובה, והרכבים לא צהובים וכל הצהוב שהתרגלנו אליו במשך שנתיים וחצי, ירד בבת אחת והשאלה שעלתה לי היא: איזה צבע אנחנו עכשיו?
"לפעמים כל מה שאדם צריך זה לנשום עמוק, להניח את הידיים על גזע חסון ולהרגיש שהעולם יציב" וזה מה שעשיתי, הלכתי לחבק עץ. לא את העץ הזה מהתמונה אלא עץ אחר. לא צילמתי, תאלצי להאמין לי.
את החיבוק, הנשימה, המילים שלחשתי לו והכוח שקיבלתי ממנו – החזיר אותי לפה, לטקסט הזה בט"ו בשבט.
אין זמן יפה להנביט נבטים יותר מהזמן הזה.
העצה הכי טובה היא: תקשבי ל"פופיק"
אז הנה אני חוזרת לנקודת ההתחלה, לאחר שתוך כדי מדיטציה קיבלתי עצה טובה,
ועכשיו כשאין יותר חטופים בעזה והפרשנים והנומרולוגים וכל מיני מנתחי נתונים עסוקים בניחושים והפחדות,
אני בחרתי לקבל כוחות מהשרף, מהמילים, מהעצים, מהטבע, מהמים, מאנשים שאני אוהבת , ממך, מכם,
ואני בוחרת כל יום מחדש לבחור להרגיש טוב ולהיות פה, פעם בחודש עם מילים חדשות.
ואם כבר עצות, אז תרשי לי גם לתת עצה:
צאי לטבע, עמדי יחפה על האדמה, חבקי עץ – תודי לאמא אדמה.
קחי איתך מחברת וכתבי איזה עצה העץ נתן לך.
ועוד עצה אחת, יש פעולות שבאמת קשה להתמיד בהן לבד. הן נראות קשות ובעיקר יוצרות תסכול ומרירות ומפה בקלות עוזבים הכל וממשיכים לעשות רק את מה שקל. אבל אני מעולם לא ראיתי אף אדם שהתקדם בגלל שקל לו. אז מאתגר לך להתמיד בכתיבת תכנים? מפחיד אותך שלא יהיו תגובות? את חוששת מלקיחת אחריות על העצות "הפירות" שתחלקי? דברי איתי, זאת המומחיות שלי.
גם אני נעזרת באנשי מקצוע, כי לכתוב זה לא בעיה עבורי אבל לעבור בין וורדפרס לאלמנטור ועוד קללות כאלה, וואלה קשה לי. מאוד קשה לי, והנה אני פה.
ולעץ לא קשה?
